הראל חברה לבטוח בע"מ נ' מע"צ החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ

פסק דין

לפניי תביעת שיבוב על סך 17,379 ₪, בגין סכומים ששילמה התובעת למבוטחה, עבור נזקים שנגרמו לרכבו, אשר במהלך נסיעה התנגש עם אבן שהייתה מוטלת בכביש הנמצא באחריות הנתבעת ואשר בו אף בו בוצעו עבודות על ידי הנתבעת במועד התאונה.

רקע עובדתי

בתאריך 4.6.02 בשעה 12:30 או בסמוך לכך, עת נסע רכב המבוטח על ידי התובעת בכביש 443 מכיוון ת"א לירושלים, נפגע הרכב מאבן שהייתה מוטלת על הכביש. בתקופה הרלבנטית, הנתבעת ביצעה עבודות באיזור התאונה. אין מחלוקת כי הכביש הנ"ל הנו באחריות הנתבעת. כתוצאה מהאירוע, נגרם נזק לגחונו של הרכב המבוטח. הצדדים חלוקים באשר לנסיבות התאונה ובאשר לשאלת האחריות.

דיון

שאלת האחריות

לגרסת התובעת, רכב מבוטחה נפגע מהאבן אשר הייתה מוטלת על הכביש עקב עבודות שבוצעו באיזור על ידי הנתבעת. כתוצאה מכך, התפוצץ גלגל הרכב וכריות האויר נפתחו. התובעת טוענת כי הנתבעת לא נקטה בכל אמצעי הזהירות, לא הציבה שלטים או סימני אזהרה, לא דאגה להסיר את המפגע מהכביש, ובכך התרשלה והפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה.

לעומת זאת, הנתבעת מכחישה את אחריותה וחובתה לתשלום נזקי התאונה. הנתבעת מודה אמנם כי הכביש הנו באחריותה. עם זאת, לטענתה, הכביש עובר בשטחי איו"ש ואף קיימים מקומות אשר הייתה בהן תופעה של זריקת אבנים אל הכביש. הנתבעת מציינת כי לא נתקבל כל דיווח במוקד שלה אודות אבנים או כל מפגע אחר במועד הרלוונטי. הנתבעת טוענת כי התאונה אירעה בשל נהיגה בלתי זהירה של המבוטח, אשר נהג במהירות מופרזת בהתחשב בכך שבוצעו עבודות בכביש באותו מועד. לאור זאת, טוענת הנתבעת כי יש להטיל את האחריות לתאונה על התובעת תוך דחיית התביעה וחיובה בהוצאות.

לאחר שעיינתי בחומר הראיות ובטיעוני הצדדים, נחה דעתי, כי בנסיבות העניין, התובעת הרימה את הנטל המוטל לפתחה להוכיח שהנתבעת התרשלה.

נהג הרכב המבוטח, מר איגור אייזנברג, העיד לפני מטעם התובעת. לפי דבריו, שהיו אמינים עליי, "נסעתי לכיוון ירושלים ממודיעין, כביש 443, נתיב ימני, לפני פניה ימינה לכיוון ג. זאב, היו עבודות של עפר מעצ', עליתי על אבן, יצאו כריות אויר באוטו שלי וזהו" (עמ' 2, ש' 5 – 6). כמו כן, העיד העד כי במקום זה בוצעו עבודות על ידי מע"צ וכדבריו: "כל יום הייתי עובר שם והייתי רואה את העבודות שהיו שם. זה היה רכבים צהובים של מעצ'" (עמ' 2, ש' 15). העד הציג צילום של מקום התאונה (ת/2), כדי להוכיח את מקום אירוע התאונה (התמונה צולמה לאחר המקרה ולאחר סיום העבודות. התובעת גם הציגה את טופס ההודעה מיום 10.6.02, שמסר מר אייזנברג לתובעת אודות התאונה (ת/1). לפי טופס ההודעה הנ"ל, התאונה אירעה ביום 9.6.02. גם בהודעה זו נרשם כי הרכב עלה על אבן שהייתה על הכביש במקום שבו הנתבעת ביצעה עבודות. שוכנעתי, אפוא, מעדותו של העד ושאר הראיות הנ"ל, כי הרכב אמנם נפגע מאבן שהייתה מונחת על הכביש וכי בוצעו עבודות במקום על ידי מע"צ.

בנסיבות אלה, סביר יותר להניח כי האבן הגיעה לכביש עקב ביצוע העבודות הנ"ל ולא מסיבה אחרת. בעוד אשר ביצוע עבודות במקום הוכח לפניי כאמור, טענת הנתבעת בדבר יידוי אבנים לכביש על ידי תושבים פלשתינים לא הוכחה. כמו כן, כמי שאחראית על תחזוקת הכביש, ממילא באחריות הנתבעת לדאוג לכך שהכביש יהיה פנוי ממפגעים, בין כאלה שנוצרו עקב עבודות שביצעה הנתבעת במקום ובין שנוצרו מסיבות אחרות שניתן לצפותן מראש, כגון ידוי אבנים וכו'.

על רקע האמור לעיל, עמדה התובעת בחובת הראיה המוטלת עליה ועל כן בנסיבות אלה, החובה מוחלפת ועוברת לכתפי הנתבעת, כדי שזו תוכיח כי לא התרשלה. הנתבעת לא הביאה עד כלשהו מטעמה והסתפקה בחקירה הנגדית של עד התובעת. הנתבעת לא הביאה את מנהל העבודה שעבד במקום בעת קרות התאונה או כל עד רלוונטי אחר, כדי להוכיח שהיא פעלה כמתבקש בעת ביצוע העבודות וכדי למנוע הגעתם של אבנים או חומרי בנייה לכביש. הנתבעת לא הביאה תדפיסים של הדיווחים שהיא קיבלה למוקד שלה, כדי להראות שבמועד הרלוונטי ובסמוך לו, לא התקבלו דיווחים על מפגעים בכביש. הנתבעת לא הביאה ראיה לכך שהוצבו בכביש שלטי אזהרה אודות ביצוע העבודות. מר אייזנברג העיד כי לא ראה שלטים כאמור (עמ' 2 לפר' יום 7.2.11 ש' 16-15). אי הבאת עדים כאמור ואי הצגת דו"ח המוקד של הנתבעת, פועלת לרעת הנתבעת ומקימה חזקה כי לו הובאו ראיות כאמור, היו הן תומכות בגרסת התובעת (ראה ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לייצור טרקטורים וציוד ואח', פ"ד מד(1) 239, 245).

הנתבעת יכולה וצריכה הייתה לצפות כי קיומם של אבנים או חומרי בנייה על הכביש, יגרום נזק לרכבים העושים שימוש בו. משלא פעלה הנתבעת כדי למנוע הגעת מפגעים כאמור לכביש או כדי לסלקם ממנו, יש לראות בה כמי שאחראית ברשלנותה זו לנזקי רכב התובעת אשר אלמלא רשלנותה לא היו נגרמים.

רשלנות תורמת

בענייננו, מוטלת חובת זהירות גם על מר אייזנברג, כמשתמש בדרך. העד העיד לפניי כי היה עובר כל יום בדרך הזו והיה רואה את העבודות שהיו שם ואת הרכבים של מע"צ (עמ' 2 לפר' ש' 16-15). כמו כן, אין מחלוקת כי מר אייזנברג נסע במהירות של 90 קמ"ש (כעולה מהודעתו ת/1 ומעדותו שלפני (עמ' 2 לפר' ש' 31 עד עמ' 3 ש' 5). מדבריו עולה כי האבן הייתה בנתיב הימני והיו מכוניות אחרות בנתיב השמאלי, אשר לא נפגעו. כאשר נשאל העד האם יכול היה לסטות כדי למנוע את התאונה, השיב "לא זוכר" (עמ' 3, ש' 11).

בנסיבות אלה, שוכנעתי כי מר גרינברג לא עשה כל שלאל ידו על מנת לנסוע בזהירות בקטע זה של הכביש, בו הוא ידע היטב כי מבוצעות עבודות. נסיעה של 90 קמ"ש בקטע כביש שכזה, נראית על פניה כגבוהה מדי. העד גם לא טען כי הוא האיט את נסיעתו בקטע זה של הכביש, למרות שאין מחלוקת כי הוא ידע על ביצוע העבודות. נראה כי במיוחד היה מקום לנקוט זהירות כאמור, על רקע עדותו של אייזנברג שלפיה בעת קרות התאונה, גדר הבטיחות לא הייתה במקום כפי שהיא מוצגת כיום בתמונה ת/2, שצולמה על ידו לאחר התאונה ולאחר סיום העבודות וכי באותו מועד לא הייתה גדר בטיחות באותו קטע של הכביש ומשאיות של הנתבעת יצאו ונכנסו מהכביש ואל שוליו וכדבריו: "זה לא היה כך. זה היה פתוח כאן וכל המשאיות יצאו ונכנסו..." (עמ' 2, ש' 8). עצם העובדה שהעד ידע כי משאיות נכנסות ויוצאות מהכביש לשולי הדרך באותו הקטע של הכביש היא סיבה נוספת מדוע היה עליו להאיט את נסיעתו ולפקוח עיניים ביתר שאת.

על רקע האמור לעיל, סבור אני שיש לאמוד את רשלנותו התורמת של נהג רכב התובעת בשיעור 25%.

הנזק

הנתבעת לא העלתה טענות ממשיות אם בכלל בעניין הנזק. חוות הדעת של התובעת לא נסתרה, שכן השמאי לא הוזמן לעדות.

סוף דבר